פסק-דין בתיק ע"פ 7132/02

השופטת ד' דורנר:

1.        הערעורים שבפנינו מופנים כנגד עונשי המאסר שהוטלו על המערערים ועולים בחומרתם במידה רבה על העונשים שביקשה המדינה להטיל בגדרי הסדרי-טיעון שערכה עם המערערים.

           השאלה המתעוררת, איפוא, בשני הערעורים נוגעת להשלכת ההסכמה בדבר העונש בהסדר-טיעון על גזר-הדין. החלטנו, על-כן, לדון בשני הערעורים בפסק-דין אחד.

2.        בע"פ 7418/02 (להלן: פרשת מזרחי), קיים המערער, יואב מזרחי, ששימש מאבטח בקניון, יחסי-מין עם המתלוננת הסובלת מפיגור קל, בהסכמתה, במגרש החנייה בקניון. בגדר הסדר טיעון הורשע, על-יסוד הודאתו, בעבירות אינוס ומעשה סדום והמדינה ביקשה לגזור עליו כמוסכם, בנוסף למאסר על-תנאי וחיובו בפיצויים למתלוננת, ששה חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות. בהגינה על הסדר-הטיעון ציינה המדינה את הקשיים הראייתיים שעמדו בפניה, הנובעים מאופיה של המתלוננת, המדמיינת ואף מגזימה, ולמניעיה בהגשת התלונה.

           בבית-המשפט המחוזי (השופטים יפה הכט, משה רביד ויעקב צבן), נחלקו הדעות. השופט צבן סבר, כי יש לכבד את הסדר-הטיעון ולעומתו השופטים הכט ורביד הגיעו לכלל-דעה, כי העונש המוסכם אינו הולם את מעשיו החמורים של המערער, אשר ניצל צעירה מוגבלת בשכלה. ברוב-דעות נגזרו, אם כן, על המערער שתי שנות מאסר, מתוכן שנה לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חויב הוא בתשלום פיצויים בסך 5,000 ש"ח למתלוננת.

3.        בע"פ 7312/02 (להלן: פרשת פרץ-בן ברוך) עשו שני המתלוננים - אופיר פרץ וארז בן ברוך, שניהם כבני 22 - מעשים מיניים במתלוננת בת ה-16, שעה שהייתה שתויה ואף צילמו מעשים אלה. בגדר הסדר-הטיעון תוקן כתב-האישום, שבו הואשמו מלכתחילה באינוס, והשניים הואשמו בביצוע מעשים מגונים בצוותא וכן בפגיעה בפרטיות. המערערים הודו בעבירות אלה והורשעו על-יסוד הודאתם. שירות-המבחן המליץ להטיל על המערערים - צעירים ללא עבר פלילי, המנהלים אורח חיים נורמטיבי - עונשים מרתיעים ובעלי אופי חינוכי, שיאפשרו טיפול בהם במסגרת שירות-המבחן. כמוסכם בהסדר-הטיעון, ביקש הסניגור לגזור על המערערים ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ואילו המדינה ביקשה לגזור על כל אחד מהם 18 חודשי מאסר בפועל. בהצדיקה את הסדר-הטיעון הסבירה המדינה, כי התחשבה במתלוננת, אשר לא רצתה בניהול המשפט ואף הבהירה כי סלחה למערערים.

           בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן-הנשיא יהושע פלפל והשופטים ניל הנדל ורויטל יפה-כ"ץ) החליט, כי המדינה שגתה בהתחשבה בעמדת המתלוננת וכי, על-כל-פנים, העונש שביקשה להטיל על המערערים אינו הולם את חומרת העבירות, אף אם מתחשבים בעברם הנקי ובהודאתם באשמה, שמנעה את העדת המתלוננת. אשר-על-כן, גזר בית-המשפט על כל אחד מן המערערים חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חייב כל אחד מן המערערים לשלם למתלוננת פיצויים בסך 10,000 ש"ח.

4.        בתשובתה לשני הערעורים הגנה המדינה על גזרי-הדין. היא הסבירה, כי לאחר עיון נוסף, הגיעה פרקליטות-המדינה למסקנה שאכן, העונשים שהסכימה להם בגדר הסדר הטיעון ואשר אושרו על-ידי פרקליטי המחוז, במובהק אינם הולמים את חומרת מעשיהם של המערערים.

           באשר לפרשת מזרחי הסבירה המדינה, כי המתלוננת אמנם מסרה גרסאות סותרות על האירוע ואף לא רצתה להעיד, אלא שנוכח דברי המערער בחקירתו הגיעו בפרקליטות-המדינה למסקנה, כי הסדר הטיעון מתבסס על שיקולים מוטעים.

           בפרשת פרץ-בן ברוך הסבירה המדינה, כי המתלוננת - שכאמור הייתה שתויה, לא זכרה את פרטי האירוע, מסרה גרסאות שונות ואף ביקשה להימנע מלהעיד וכי על אף האמור לעיל, סבורה היום המדינה, כי הייתה טעות בשיקול-דעתה של התביעה בהסכימה להסדר הטיעון בבית-המשפט המחוזי.

5.        עמדה זו של המדינה בפנינו, שעל-פני הדברים משקפת הבדלי גישות בין פרקליטי המחוז לפרקליטות המדינה, מעוררת קושי רב. שכן, נאשם המסכים להסדר-טיעון ואף משנה על-פיו את מצבו לרעה בכך שמודה הוא בעבירות המיוחסות לו, זכאי להניח כי המדינה - שהסכימה להסדר-הטיעון - תגן עליו בכל הערכאות. על-כן, ראוי לה למדינה לקבוע כללים לאישור הסדרי-טיעון, שימנעו שינויים בעמדתה כאמור.

6.        לגוף העניין, נוכח העובדה כי המערערים הסכימו להסדרי-הטיעון מתוך הנחה כי המדינה תגן עליהם, אין בעמדת המדינה בפנינו כדי להשפיע על השאלה אם בנסיבות המקרים מוצדק היה, על-פי אמות-המידה הקבועות בפסיקה, לא לכבד את הסדרי-הטיעון.  

           בגזרי-הדין ואף בטיעון המדינה בפנינו הוסבר, כי העונשים הקלים שנדרשו על-ידי המדינה בגדרי הסדרי-הטיעון חורגים באופן מהותי מן העונשים הראויים. דא עקא, שהמבחן על-פיו "העדר יחס, במידה משמעותית, בין העונש המוסכם והעונש הראוי דיו כדי להצדיק דחייתו של הסדר-הטיעון" (דברי השופט אליעזר גולדברג בע"פ 442/91 אסיס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 11.7.91)) אינו מקובל עוד. בעניין זה, בפסק-הדין שניתן לאחרונה על-ידי הרכב מורחב בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 25.12.02, להלן: עניין פלוני), נתקבל המבחן, על-פיו יידחה הסדר-טיעון אם אינו מבטא את האיזון הראוי בין האינטרסים השונים ובהם העונש הראוי, פגם משמעותי או טעות בשיקולי התביעה מחד גיסא, וציפיות הנאשם, שינוי מצבו לרעה והאינטרס הציבורי בקיום הסדר-הטיעון שלו יש לתת משקל כבד, מאידך גיסא. משכך, נפסק, כי גם בהתקיים עילה לדחיית הסדר-הטיעון ייעשה האיזון החדש בגזר-הדין בהתחשב בהסדר-הטיעון.

           בגדר השיקולים המצדיקים הסדר-טיעון, ציינה בעניין פלוני השופטת דורית ביניש את סיוע ההסדר לשיקומו של קורבן העבירה ולמניעת פגיעה נוספת בו, על-ידי העדתו. לעניין זה אף הפנתה לסעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 (להלן: החוק), המזכה קורבן עבירה להביע עמדתו בעניין הסדר-הטיעון, בהסבירה, כי זכות זו "מוסיפה מימד חשוב לשיקולי התביעה בהבטחת האינטרס הציבורי בעת עריכת הסדרי-טיעון, ומחזקת אף היא את מעמדם" (עניין פלוני, שם, בסעיף 18).

           בשני המקרים שלפנינו, לא מצאנו עילה ראויה לחריגה מהסדרי-הטיעון. כאמור, בשתי הפרשיות נחסכה מקורבנותיהן של עבירות-המין מתן עדות בפני בית-המשפט, שהייתה מקשה עליהן במיוחד, לנוכח פירכות בהודעותיהן במשטרה עליהן הצביעה המדינה. ההתחשבות בעמדת המתלוננת בפרשת פרץ-בן ברוך, הייתה ראויה ואף התחייבה מסעיף 17 לחוק.

7.        אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את שני הערעורים ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר על מזרחי על שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, אם יימצא מתאים; ואת עונשי המאסר שנגזרו על פרץ ובן ברוך על 18 חודשי מאסר. שאר העונשים, לרבות החיובים בפיצויים בשני גזרי-הדין, יישארו בעינם.

           בנוסף, אני מציעה להעמיד הן את מזרחי והן את פרץ ובן ברוך בפיקוח שירות-המבחן למשך שנה. תקופת הפיקוח על מזרחי תחל מיום מתן פסק-דיננו ואילו תקופת הפיקוח על פרץ ובן ברוך - לאחר שחרורם מן הכלא.

           על הממונה על עבודות השירות להגיש חוות-דעת בעניינו של מזרחי בתוך 30 ימים ועם קבלתה נשלים פסק-דיננו בעניינו.

                                                                                                ש ו פ ט ת